יום שישי קדוש חסר פחד, לאכול. בלוג. לָרוּץ. מתחיל היום. אני יושב ליד שולחן העבודה של הפונדקים הכפריים וסוויטות בסאניווייל ומחכה לשאר חברי הצוות שלי, מגלזים מים כמו גם בלוגים.

כמה חודשים אחורה – כאשר יתכן שנראה כמו זמן רב ממש משם – מארי מ- Make כמו גם לוקח אותי הזמינה אותי להצטרף אליה לממסר ריצה מטורף. הצהרתי “כן” מכיוון שאני תמיד מציין (וויטני תמיד קובע “לא” אם היית תוהה) כמו גם לכן נשא את המסע המשוגע והלא פחד שלי להיכנס לצורת ריצה.

אבל זה לא רק הריצה. זה אף פעם לא רק הריצה.

כמו כן, זה לא נמצא מהאביבי שלי וגם מהצעירים לסוף שבוע ארוך, שכולל את העצב לבקש מה אני רוצה, בלי שום סיבה אחרת ממה שאני רוצה את זה. [הערה צדדית: זה דבר אחד להסתובב בשגרה שלו לעבודה או עיסוקים רציניים, עם זאת זהו בילוי טהור, פצצת אשמה כללית!]

כמו כן יש לו את האומץ לחזור לרוץ כמו גם להאמין שזה לא רק גופי לפני התינוק שעשוי לעשות אירוע מסוג זה.

כמו כן, זה חוסר הפחד החברתי לבלות את סוף השבוע עם 13 נשים מאיימות אחרות שאני לא מכיר.

כמו כן, זה מפנה את הזמן לעשות את כל הריצה כמו גם אימונים צולבים כשאני מעדיף לישון. לתאם שגרות עם הבעל שלי לרוץ עם סאני או אוליביה או אמנדה או וויטני. או גרוס עם ג’יליאן. או לרוץ במיקום מול הטלוויזיה שלי לקוגר טאון, כמו גם ה- Wii בכושר פלוס (שאני אוהב, btw, מכיוון שהוא קובע שאני רץ של שש דקות מיילים כמו גם אני באמת רץ שתים עשרה דקות מיילים).

אבל אם זה כל כך קשה, למה להיות חסר פחד?
עכשיו אחרי שהוצאתי את יבבה מהדרך, אני אציין שאני רוצה לעשות את זה. אני רוצה להוכיח לעצמי שאני יכול. אני רוצה להוות דוגמא נהדרת לבנים שלי. אני רוצה להפוך את הבעל שלי לגאה. אני רוצה לספק את הנשים החדשות האלה.

ואני בדרך כלל רוצה לבעוט בתחת!

{מאחל לי בהצלחה, כי אני עדיין עצבני}